בשבוע האחרון של אפריל 2014 יצאנו למסע רוחני בטיבט. בתחילה תכננו להגיע להר קאילאש, מרחק נסיעה של כמה ימים בערבות שוממות. כאחד המקומות הטהורים בפלנטה, שקלנו ברצינות את האתגר. אבל ההדרכה הגבוהה תכננה עבורינו טיול אחר, וכך מצאנו את עצמנו במסלול שמתחיל בלהאסה, עובר דרך ההימלאיה ומסתיים בנפאל. בדיעבד התברר לנו שגם אם היינו מאד רוצים, השנה הסינים לא נתנו ויזות לביקורים בקאילאש, והמדריך שלנו, שלרוב נוסע לקאילאש, היה פנוי. אבל עוד נגיע לשם, כנראה.
טיבט עוררה בנו רגשות עזים עוד טרם הנסיעה. ידענו שהיינו שם בעבר, יותר מפעם אחת, וסימני הארץ המופלאה הזו הותירו בנו חותם עד היום. כל מי שהצטרף למסע הזה היה שם בעבר, ולכן נענה לקריאת ליבו להגיע לשם כעת שוב. מעין סגירת מעגל.
טיבט היא ארץ עוצמתית בכל היבט שלה- החל מהגיאוגרפיה הייחודית שלה, המדינה הגבוהה בעולם עם שלוש פסגות מעל ל- 8,000 מטר, דרך הגודל העצום שלה ביחס לאוכלוסייתה הדלילה, החיים הצנועים של תושביה שבמקומות רבים עדיין חיים כאילו הקידמה מתקיימת בפלנטה אחרת, ועד למסורת הטיבטית שמותירה חותם כה חזק על העולם כולו. במובן מסויים, העם הטיבטי והעם היהודי דומים. שנינו עמים קטנים שבחרו לשאת את האור, וסובלים מרדיפה בשל כך. ושני העמים הללו עוברים כעת שינויים, חלקם לא מודעים, כדי להתאים את האמונות הישנות לפרדיגמה החדשה של כדור הארץ שבו מציאת העוצמה הפנימית נעשית דווקא דרך שחרור ממסורות נוקשות וחיבור ללב ממקום חופשי יותר. כמו שאמר הדלאי לאמה- אין עוד צורך במקדשים ופילוסופיות מורכבות, המקדש האמיתי הוא בלב ובראש, והפילוסופיה היחידה שחשובה היא החמלה.
וכך מצאנו את עצמנו מתכננים מסע לארץ שצריך שלוש ויזות כדי לטייל בה, שהמקום הכי נמוך בה הוא בגובה של כ- 3,500 מטרים ושם אנו אמורים לנוח עד שנתרגל לגובה, שנמצאת תחת שלטון כיבוש שמנסה להחליט במה מותר להאמין ואילו תמונות מותר לשאת בכיס, ושבה השארנו בעבר חלק מעצמנו שאותו אנו הולכים כעת לאחד מחדש. הטיסה
טיבט לא קרובה אלינו. היא היתה יכולה להיות אם היו טיסות ישירות ללהאסה, אבל מכיוון שיש רק שתי דרכים להכנס לטיבט דרך האויר, ואחת מהן כוללת המתנה ארוכה לויזה שיתכן ולא תגיע בזמן, לא נותר לנו אלא לטוס דרך בייג'ינג ויום למחרת לטוס ללהאסה. במילים אחרות, תוספת כוללת של כשבע שעות טיסה לתשע שהיו יכולות להיות, ולילה הכרחי בבייג'ינג.
טיסות ארוכות עלולות להיות מייגעות, אלא אם מנצלים את הגובה והקירבה לעולמות הגבוהים כדי לעשות מדיטציות ולקבל מסרים. עדייה, כהרגלה בטיסות, לא פסחה על ההזדמנות, וכך היה: "בעודי יושבת במטוס בדרך מבייג'ין ללהאסה, מצאתי עצמי מהרהרת בכך שהנסיעה לטיבט היתה קריאה רוחנית מהאחווה הלבנה להגיע לשער יצירת המציאות הנמצא בטיבט כדי ליצור שפע, למעננו ולמען התודעה האנושית הקולקטיבית. כל אחד מאיתנו מכיל בתוכו תיעוד לידע עתיק, והגישה אליו יכולה להאיץ את התפתחותנו הרוחנית-רגשית. ידע זה נגיש בכל זמן אך מואץ בשערים אנרגטים כמו זה שנקראנו אליו בטיבט. החלטתי להכנס למדיטציה כדי להעמיק את הבנתי בנושא, וחשתי שמורי הרוחני סאי באבא מגיע אלי ומראה לי בעולם הרוח מערה שעשויה משרשרת קשתות הנכנסות אחת לתוך השניה ובונות מעין מסדרון פנימה. באותו הרגע הבנתי שקיבלתי חיזיון מטפורי למקום בו נוכל לקבל גישה לידע וחוכמה שיכולים לסייע לנו לממש את מלוא הפוטנציאל הרוחני שבנו. צעדתי במסדרון, ובסופו ראיתי פתח עגול המהווה שער אנרגיה הסגור ברשת הגנה הנראית כמו עין התודעה, העין הרואה והשומרת על רמת התדר הגבוה של הבאים בפתחת המערה. "לאן הגעתי?" שאלתי את סאי באבא."הגעת למערת הבריאה" הוא ענה. אז גם הבנתי שמערה זו תהיה חלק מהחומרים שהתבקשתי לעסוק בהם ולהעביר אותם במסע לטיבט. מערת הבריאה, המכונה גם ספריית הידע הקוסמי או האקאשה, נמצאת במישור האתרי המקיף את פלנטה ארץ. זוהי מערה בעלת מאפיינים קוונטים, כזו התופסת את המציאות ברב מימדיות שלה ומתוך אחדות של הכל, והיא קריסטלית מטבעה, כלומר בעלת יכולת לקלוט אנרגיה, לאחסן אותה ולהקרינה החוצה. מערה זו נסתרת בפנינו מבחינה פיסית ולא אמורה להתגלות אלינו בזמן הקרוב. המערה מכילה תיעוד של כל נשמה שאי פעם התגשמה על פני הפלנטה. לכל נשמה יש תיעוד קריסטלי, ובכל תקופת חיים היא מוטבעת על גבי "קריסטל הנשמה". כיום, כשהאנושות מתקדמת לרובדי האנרגיה הגבוהים יותר ביקום, אנו יכולים לחזור וליצור מגע עם מידע נשמתי, עם מעברי חיים קודמים, ועם ידע על הקרמה ושיעורי הלימוד שלנו בכדי להתעצם ולנקות אותם. סאי באבא דיבר כעת בתודעתי ואמר "טיבט היא שער- פורטל ליצירת מציאות בפלנטה ארץ. המציאות העילאית הנבחרת והחשובה ביותר היא מציאות שפע- אחדות. השאיפה שבכם לאחדות פנימית בתודעתכם יוצרת את המציאות הנבחרת והמיטבית שכל אחד ואחת מכם יכול ליצור. תוכלו לבקר במערת הבריאה ולשאוב ממנה ידע וחוכמה ליצירת אחדות פנימית ושחרור מכל המעכב אתכם מלהגשים את מלוא הפוטנציאל הרוחני שבכם"." המפגש עם נמגייל (Namgyel)
נחתנו בלהאסה, 'עיר האלוהים', לאחר טיסה בת כחמש שעות מבייג'ינג. קרוב ל 3,500 מטר מעל פני הים האויר דליל, וכל פסיעה דורשת חשיבה מוקדמת האם היא הכרחית. נמל התעופה נראה כמו מעבר גבול לא פעיל במיוחד עם שני מסועי מזוודות ודוכן קטן שבו מוכרים מים ותמצית להקלה על מחלת גבהים במחיר כמעט כפול ממה שאפשר להשיג בעיר עצמה. 'דיוטי פרי' אמיתי.
יצאנו משדה התעופה לאחר בדיקות קפדניות, ואז פגשנו בנקודת האור הראשונה בטיבט- נמגייל, המדריך שלנו בעשרת הימים הקרובים. הוא קיבל כל אחד מאיתנו עם ברכה וצעיף לבן מבד סאטן רך שכמוהו נראה עוד הרבה אצל הטיבטים. הרגשנו מיד שאנו בידיים טובות.
מהר מאד התברר שנמגייל הוא לא רק מדריך טיולים בחסד עליון, אלא גם המשתתף הנוסף בסדנא שלנו. חשנו את העבר הגלגולי המשותף שלנו כשהיינו נזירים בטיבט, הרגשנו שהלב שלו איתנו, ושלנו איתו. כבר ביום השני הוא הצטרף אלינו למדיטציות. בהתחלה הוא לא הבין דבר, אבל הוא חש את התדר והתחבר אליו. מידי פעם העברנו מדיטציות באנגלית, כדי שהוא יוכל להשתתף באופן מודע יותר, והשתדלנו להסביר לו לאחר כל מדיטציה על הנושא שעליו עבדנו, שלעיתים היה חדשני מדי עבור התפיסה שלו שמורגלת למסורת שלא השתנתה מזה מאות שנים. נמגייל היה נזיר בעברו כך שהמסורת הטיבטית מוכרת לו היטב. הידע הרב שלו בא לידי ביטוי בכל מקום שאליו הגענו ודרכו למדנו להכיר את התרבות והעם הטיבטי מגוף ראשון. במקומות מסויימים, הידע שלו התחבר למסרים שאנו נושאים הקשורים לכדור הארץ החדש, ויחד נוצר מארג מעניין של ישן וחדש שמשתלבים בהרמוניה מושלמת. מנזר דרפונג (Drepung)
המנזר הראשון שפגשנו במסע הזה היה מנזר דרפונג שנמצא על הר סמוך ללהאסה. הוא נחשב למנזר הגדול ביותר בטיבט. כמו בכל פעם ראשונה, המפגש הראשון עם מנזר טיבטי מעלה ערב רב של תחושות- מעניין, דל, קסום, סגפני. הריחות באויר תורמים לאוירה המיוחדת והשילוב של נזירים לבושים גלימות בצבע בורדו עם עולי רגל מקומיים- החל מזקנים שבקושי עולים מדרגות ועד לאמהות שנושאות תינוקות על גבן, יוצר תחושה שהחיים בטיבט בנויים סביב המנזרים הללו. והם אכן כך. מקובל שכל משפחה טיבטית, לפחות בעבר, שולחת את אחד מבניה להיות נזיר, לעיתים רחוקות את אחת מבנותיה. וכך יוצא שכמו שאצלנו כמעט לכל משפחה יש חייל בצבא, כך בטיבט לכל משפחה יש ילד במנזר.
המסורת הרוחנית בטיבט נטועה עמוק בתרבות. על אף האיסור להפגין את הזהות הרוחנית בפומבי, כל טיבטי שפגשנו נראה לנו כמו גרסה אנושית של בודהה שהפגנת חמלה ושינון מנטרות הם עיסוקיו העיקריים. הטיבטים לא מפסיקים להתפלל, גם כשהם סתם מהלכים להם ברחוב באמצע היום, עם גלגל תפילה ביד ומנטרה אינסופית בפה שחוזרת על עצמה ללא הפסקה. 'אום מני פדמה הום' הפכה עבורינו בטיבט ליותר מאשר מנטרה למדיטציות מזדמנות, היא קיבלה חיים באמצעות כל טיבטי שפגשנו בדרך שחי אותה בכל רגע בחייו.
הטיבטים הם עם סקרן. מיעוט התיירים במדינה גרם להם להתאסף סביבנו כל אימת שישבנו למדיטציה, כמו דבורים לפרח. בהתחלה בהיסוס, מבלי להבין באיזו שפה אנו מדברים ומה אנו עושים, אבל כשהם התחברו לתדר, הם הצטרפו בדממה, ברכו והמשיכו בדרכם.
בפעם הראשונה שזה קרה, במנזר דרפונג, התיישבנו בחצר הפנימית ועדייה העבירה מדיטציה. לא עבר זמן רב והנזירים שראו מעגל של אנשים יושבים אצלם בחצר, התקרבו בהססנות, תוהים בינם לבין עצמם אם לבקש מאיתנו לעזוב או להניח לנו לנפשנו. שלחנו להם מסר טלפתי שיחזרו לעיסוקם, הכל בסדר, וכך היה. מיד לאחריהם החלו להתקרב אלינו מבקרים שבאו למנזר. הם עמדו מרחוק, קצת מהססים. עד שילד אחד כבן שנתיים שעמד עם הוריו מרחוק החליט לפרוץ את מעגל ההססנות, והתקרב אלינו בלי חשש. הוא עמד לידנו, הרגשנו שהוא ישות גבוהה שבא לברך אותנו. ההורים שלו הצטרפו אליו וניהלנו שיחה בלי מילים, שבה הילד רואה מה אנו עושים, ואנו רואים אותו. זה היה הסימן הראשון לכך שהעם הטיבטי מוכן להכיל אותנו בקרבו באהבה, ואנחנו השבנו חיבוק גדול מצידנו, לאורך כל המסע. ארמון הפוטאלה (Potala)
ביומיים הראשונים למסע נשארנו בעיר הבירה להאסה. כשאנו חושבים על עיר בירה, אנו מדמיינים בניינים גבוהים וכבישים סואנים. אבל להאסה היא עיר בירה אחרת. נראית יותר כמו כפר גדול שבו בתים בני ארבע קומות לכל היותר, צבועים בשלל צבעים מרהיבים, עם מאות חנויות שמוכרות מוצרים טיבטים 'אותנטיים', תוצרת סין. הכבישים בלהאסה צפופים ונדמה שחוקי התנועה פסחו על העיר. בכלל, כשזה מגיע לכביש, הטיבטים הופכים מהעם הכי רגוע וחייכן, לעם שנאבק בעקשנות על זכותו לחתוך את כל שאר הנהגים בכביש ולהגיע ראשונים, לא ברור לאן. עוד דמיון לעם העברי, אבל עם הרבה יותר נחישות. אולי זו אמונתם באי אלימות שמתסכלת אותם כשהם רואים את מולדתם הולכת ונעלמת, אולי אלו שאריות הגנים שלהם כלוחמי עבר שמבצבצים מבין מעטפת החמלה שהבודהיזם הוריש להם, אבל דבר אחד ברור- יש טיבטים שזקוקים למקום בו יוכלו לבטא את תסכולם, והכביש זה כנראה המקום שבו הכי נוח לעשות זאת.
בלהאסה נמצאים הארמונות והמנזרים הכי מרכזיים, והפוטאלה בראשם. כניסה מרשימה עם אבטחה, שורות של חנויות ומאות מדרגות שמובילות מעלה לעבר חדרי הארמון שמספרים את ההיסטוריה של מרבית הדלאי לאמות שלכל אחד מהם מוקדש חדר, וקבר.
מעבר להיבט התיירותי המעניין, הפוטאלה יושב במקום אנרגטי מרכזי. הוא משמש שער רב-מימדי ופתח כניסה לערי האור, ביניהם לשמבאללה. ערי האור הללו הן אותם מקומות בהם מתגוררים תושבי כדור הארץ שאינם בגוף פיסי אלא בתדר המימד החמישי ומעלה. התחושה בפוטאלה היתה שהשער שם משמש כמעין צומת גדולה לשערים אחרים בכדור הארץ. צמתים כאלו פגשנו בעוד מקומות בטיבט ואחד המרכזיים בהם נמצא בהימלאיה, קרוב לאוורסט. בפוטאלה עברנו את החניכה הראשונה במסע שקשורה לבודהה. עוד טרם המסע, מאסטר קוטהומי העביר לנו מסר שישנו חדר בארמון שאינו נגיש למבקרים, שבו יש אנרגיה עוצמתית של הבודהה. הפעילות שתכננתי בפוטאלה, אם כן, כוונה לחדר זה מתוך מטרה להתחיל את המסע בחניכת הבודהה לקבוצה כולה. אך טרם עברנו חניכה קבוצתית, היתה לעדייה חוויה אישית מעניינת:
"במהלך טיפוס מהנה בבמדרגות המובילות לארמון הפוטאלה, היתה לי השהות לצפות באופק עוצר נשימה של נופים קסומים ויפים, הרים מושלגים וצמרות עצים. לאחר אינספור מדרגות, נעצרנו לנוח באחד מחדרי הארמון. לפתע הרגשתי רע, הייתי מעורפלת והיתה לי סחרחורת וירידת אנרגיה. הלכתי הצידה לשתות מים ולקבל הילינג מאחד מחברי הקבוצה. לאחר זמן קצר חשתי התאוששות קלה וניגשתי לשוחח עם איתן. התישבנו שנינו בפינה שקטה בצד החדר וביצענו מדיטציה משותפת. עד מהרה מצאתי את עצמי נכנסת בתודעה לאותו החדר הסודי שבו פסל ענקי של בודהה שמוסתר מפני המבקרים הבאים לארמון על ידי הנזירים וגם החיילים הסינים ששומרים שם. חשתי שזהו אינו פסל רגיל אלא הוא מכיל בתוכו אנרגיה שהוטענה בו על ידי ישויות מערי האור שנמצאות מתחת לפני השטח בפלנטה כדי להעביר לתודעת האנשים המבקרים בארמון קודים וחניכה אנרגטית הישר מתודעת מאסטר בודהה שהוא הלוגוס הפלנטרי, הנמצא בין השאר בעיר האור שמבאללה. התמקדתי בתודעתי והתבוננתי בפסל הבודהה הענק העשוי זהב אשר במרכז ליבו טמון יהלום קורן אור כפיסת שמש זוהרת ובעלת קרניים רבות. היהלום הצלול וקורן האור החל לפזר את קרניו הרבות והזהובות לכל הכיוונים, לאינסוף מימדים. לתודעתי הבזיקה הידיעה שמקור אור תבוני שימשי זה מקורו בערי האור הקשורות ברשת אגרתא, אותה רשת של ערי אור תת קרקעיות. חוטי הזהב הנובעים מהקרניים שהפיץ היהלום מלב פסל הבודהה קשורים לרשת תודעה מאוחדת ותבונית של ערי האור המחוברות ביניהם ולתודעת כלל היקום בו זמנית. תודעתי התמזגה ברשת האור המוזהבת, וליבי התמלא בשלווה ואושר שקשה לבטאם במילים. הרגשתי שאני הופכת לאחד עם רשת התודעה המוזהבת ולנושאת הרשת בו זמנית בשיתוף עם ערי האור וישויות האור הנושאות את רשת תודעת המשיח בפלנטה. כשסימתי את המדיטציה, סיפרתי לאיתן שאני חשה שכוחות האור והמדריכים המלווים את קבוצתנו גרמו לי לירידת אנרגיה כדי שאפרוש הצידה כדי לבצע את המדיטציה ולעבור את חניכת הבודהה. הוא הקשיב לי מתרגש, ואמר שהוא עבר את אותה חוויה במדיטציה במקביל אלי. היה לנו ברור שעברנו חניכה רוחנית משותפת על ידי מאסטר בודהה אשר חיבר אותנו לתבניות אחדות והארה, אהבה ועוצמה. קיבלנו העצמה לגופי האנרגיה שלנו והוזמנו להיות נשאי רשת תודעת משיח ביחד עם ישויות האור והאחווה הלבנה." כשיצאנו מהפוטאלה, ירדנו יחד עם עולי רגל רבים שצעדו בשלווה, מסובבים את גלגלי התפילה שלהם ומדקלמים מנטרות בשקט, לא מוטרדים כלל מהגשם שהחל לרדת בטפטוף עדין. הסתכלנו סביב וראינו את להאסה נפרשת לרגלנו, את ההרים המושלגים ברקע, את הבתים הלבנים שכאילו נלקחו מתוך ציור. ממרחק, העיר נראית שלווה, כמו קפאה מלכת. העובדה שהיא נמצאת תחת לחץ הכיבוש לא נראית כאשר מסתכלים מגבוה. מנזר סאמייה (Samye)
ביום השלישי לסדנא עזבנו את להאסה ויצאנו לעבר עמק ירלונג (Yarlung) הפורה. אין הרבה עמקים שהצבע הירוק שולט בהם בטיבט. פעם היו יותר, אבל כריתת היערות המסיבית שם הפכה את הצחיחות למראה שכיח.
לאחר מדיטציה לחופיו של נהר שמימיו הירוקים משמשים מראה כמעט מושלמת לרכס ההרים שנראה באופק, הגענו לכפר קטן שבו נמצא מנזר סאמייה.
סאמייה הוא המנזר הבודהיסטי הראשון שהוקם בטיבט במאה השמינית לספירה. כמו מרבית המנזרים בטיבט, המנזר המקורי נהרס, אם בשל פגעי הטבע או ההרס שנגרם עם הפלישה הסינית לטיבט. ולכן מה שאנו רואים היום הוא שחזור של המבנה המקורי, ויעידו על כך הצבעים שחיותם מעידה על גילם הצעיר, לצד מצלמות המעקב שמותקנות בחלק מהמנזרים.
מנזר סאמייה ידע הרס מהו עוד לפני שהוקם. הנסיונות הראשונים לבנותו נתקלו בקשיים לא צפויים שכן כל קיר שנבנה נמצא שבור לרסיסים יום למחרת. אובדי עצות, הזמינו מייסדיו מאסטר ידוע מהודו שייעץ להם בדבר התעלומה. המאסטר הגיע, ומיד ראה שהמקום עליו נבנה המנזר הוא שער אור עוצמתי והוא נשלט על-ידי שדים ורוחות לא נחמדות שלא מאפשרות לבנות במקום מנזר שיטול את שליטתם. הלך המאסטר לגבעה ממול למנזר, ישב שם במשך חודש ימים ושלח אור לכיוון המקום עד אשר התמיר את כל ישויות החושך וכיוון אותן לדרך של התפתחות רוחנית. כשהוא סיים, הקירות שנבנו החזיקו מעמד שנים רבות.
היעוץ למנזר לא היתה הסיבה העיקרית לרילוקיישן שעשה המאסטר מהודו לטיבט. למעשה, הסיבה העיקרית לבואו היתה כדי להביא את הבודהיזם לטיבט. שמו היה פאדמהסמבווה (Padmasambhava) והוא נחשב כבודהה השני. במערב הוא ידוע כמי שכתב את ספר המתים הטיבטי. לי הוא ידוע כמורה מהעבר וכמי שליווה אותנו במהלך המסע כולו ולימד שבחושך לא נלחמים, אלא מאירים. פגשתי אותו עוד רבות במהלך המסע, במיוחד באותם שערים אנרגטים שבכניסה אליהם עמדו ישויות דומות לאלו שבעבר חסמו את השער במנזר סאמייה. הוא לימד אותי איך להאיר אותם, במקום להלחם בהם, וכך להכנס לשער בבטחה. הוא עוד לימד שהעבודה לא מסתיימת בטיבט כי שערים כאלו מצויים בכל רחבי העולם, חלקם נשלטים כיום על ידי אותן ישויות או שליחיהם האנושיים, במקומות שנחשבים כמרכזי שלטון, פיננסים ודת בעולם כולו. חלק ממשימתנו כעת היא להאיר את הפתחים לשערים כדי לשחרר את החסימות שנוצרו ברשת האנרגיה של התודעה האנושית ולעזור לאותן ישויות לעבור התמרה לאור. להאיר ולהתמיר תחת להאבק ולחזק. זה מה שישוע לימד, ולפניו גם פאדמהסמבווה.
במנזר סאמייה נגענו לראשונה במסע בכאב שחווינו בגלגולים שלנו בטיבט, ועד היום. זהו הכאב שהרגשנו כאשר נדרשנו לעשות ויתורים כדי לצעוד בדרך הרוחנית- נלקחנו מהמשפחות שלנו למנזר בגיל צעיר וחווינו בדידות בתוך חיי המנזר הסגפנים, ללא התמיכה של אבא ואמא. עם הזמן התחלנו להאמין שכדי להתמסר לדרך הרוחנית, עלינו לוותר על דברים חשובים. אמונה זו הוטמעה עמוק בתוכנו והיא מלווה חלק מאיתנו גם בגלגול הנוכחי, מה שמסביר את הפחד של חלקנו מלהתמסר לדרך הרוחנית על אף השתוקקות הנשמה. בביקור במנזר למדנו שבכדור הארץ החדש אין צורך עוד לוותר על מה שיקר לנו כדי לצעוד בדרך הרוחנית, ואנו יכולים לצעוד בה גם אם אנו לא במנזר אלא בדיוק איפה שאנו כעת. כמו שאמר הדלאי לאמה- המקדש האמיתי הוא בלב. מנזר המתבודדים צ'ימפו (Chimpu Hermitage)
אחד המקומות שהרגשתי הכי חזק טרם המסע היה צ'ימפו. פשוט ידעתי שהייתי שם. צ'ימפו הוא לא אתר תענוגות. על צלע הר שתולים 108 בתים מבודדים שבהם מתגוררים נזירים שהחליטו להקדיש את חייהם להתבודדות מוחלטת מהעולם, כשהם חיים עם המינימום הדרוש להם כדי לשרוד. במרחק של כמה מאות מטרים מהם בתחתית ההר, ישנו מנזר של נזירות, שכמו כל מנזר אינו שונה בהרבה מבחינת רמת החיים החומרית. כשנכנסנו למנזר, הן היו במהלכה של תפילת הבוקר שבאופן מרענן זכינו לשמוע בקול נשי. לאחר כמה דקות של תפילה שנשמעה כמו דיקלום של מקהלה, הן החלו לנגן בכלי נגינה שונים שיחדיו יצרו צליל שיצר בתוכנו ויברציה שהרטיטה את כל האיברים הפנימיים שלנו וריתקה אותנו במשך דקות ארוכות של התעלות שלווה.
לאחר שיצאנו מהמנזר התיישבנו בפינה קסומה מתחת לעצים בגינת המנזר, למדיטציה שקשורה לעיגון אנרגיית האלה ואיזונה עם האנרגיה הזכרית, כשמצידנו האחד מתגוררות נזירות ומצידנו האחר- נזירים מתבודדים, וכך חוותה זאת עדייה: "המנזר הנשי קיבל את פנינו באהבה. זכינו לשמוע בו שירה מדהימה על ידי נזירות ששטפה את ליבנו ונשמתנו. זו היתה שירה שנחוותה בי כמעין אוקינוס מים טהורים ששטפו את שדות ההילה וזיככו את ליבנו. ליד המנזר הנשי הזה ישנו עץ שזיף עם פרחים מרהיבים, התיישבנו לצידו והתחברנו לעבודה פנימית. נושא העבודה הרוחנית היה התחדשות והשלמה. נעזרנו בלהבה הסגולה, להבת החירות, השינוי והאהבה תוך שאנו מבקרים בשאמבללה, עיר האור המופלאה. שם, נכנסנו למבנה קריסטלי מיוחד בעל צורה גיאומטרית של מעוין תלת ממדי הנראה כמו מקדש, אותו הניחה עלינו אלת החמלה קוואן יין. ביקשנו למגנט אלינו חלקי נשמה אבודים שנותרו חסומים ונפרדים מאיתנו כתוצאה מטראומות בחיים הללו ובמעברי חיים קודמים. אט אט התחלנו להתאחד ולהיזכר בפיסות נשמה, חוויות, וגילגולי חיים קודמים. במהלך המדיטציה ראיתי לפתע שלושה כדורי אור זהב שהגיעו אלי והצטרפו למרכזי האנרגיה בגופי. אלו היו שלושה חלקי נשמה אבודים שהצטרפו למרכז הכתר, הלב והבסיס, והעניקו לי חוויה של השלמה ואחדות. חוויתי התעצמות של האור בליבי. התהליך העוצמתי לא פסח גם על חברי הקבוצה אשר חלקם העידו כי זכו בכוחם וחוזקם מחדש, והתעצמו בתהליך. הם קיבלו אור חדש במרכזי האנרגיה בגופם וזכו לחוויית השלמה, מעין סגירת מעגל בעקבות החזרה של אותם חלקי נשמה אבודים. היה זה תהליך מופלא, לצד עץ מופלא שהעניק לנו מחסה, לצד מנזר נשי תומך באנרגית האלה שקיבלנו מהן ומהטבע." כשסיימנו, הלכנו למסעדת המנזר לאכול צהריים. על הנודלס הפשוטים אין מה להרחיב, אבל תה חמאת היאק הוא חוויה שונה. זה לא בדיוק התה שנקבל בתה מנחה, זו יותר אמולסיה שנוצרת בין תה שחור טיבטי לחמאת יאק, כשבסוף מוסיפים לא סוכר- אלא מלח. בקיצור, תה מלוח עם חמאה. לחלק לקח זמן להתרגל לטעם, חלק לא אהבו והסתפקו בכך, אני אהבתי מהפעם הראשונה. גם כי באופן מוזר הוא טעים לי וגם כי טרם המסע, הזכיר לי מאסטר קוטהומי שכשהוא היה נזיר בטיבט הוא אהב לשתות את התה הזה כדי לחמם את גופו בקור המקפיא של הרי טיבט. וכך, כל פעם ששתיתנו תה חמאה, עשינו לחיים עם קוטהומי. טיבט והסינים
לא פשוט לבקר בטיבט ולראות שם את ההשפעה הסינית. אך במסע כמו שלנו אנו באים לעגן תודעה גבוהה, וכמו שפאדמהסמבווה לימד- להאיר את החושך ולא להאבק בו. לכן, כמה שהדברים קשים מנקודת מבט ארצית, הנחנו את השפיטה בצד והתמקדנו בהעצמת האור לכל היושבים בטיבט, ולאנושות בכלל.
היבט אחד, והיחיד שמצאנו משעשע בכל הקשור לשליטה הסינית בטיבט, קשור לאכיפת מהירות בכביש. בטיבט אין מצלמות מהירות. לא כי הם לא מקפידים על המהירות המותרת, נהפוך הוא. זה משום שהם מצאו דרך מקורית יותר לאכוף אותה. נתקלנו בה לראשונה כשיצאנו מלהאסה לכיוון עמק ירלונג. לאחר כמה קילומטרים הגענו למחסום. הנחנו, כרגיל, שמדובר בבדיקת דרכונים הנערכת כדבר שבשגרה כדי לוודא שאנחנו באזור הנכון עם הויזה הנכונה. אבל כשהנהג חזר עם פתק בסינית, התברר לנו שזוהי חותמת של השעה שבה הגענו למחסום. במחסום הבא יבדקו את השעה שהגענו, יחסירו מהזמן שהגענו למחסום הראשון, ואם הגענו מהר מדי- הנהג יקבל קנס.
אבל הטיבטים הם לא עם טיפש וגם לא עם שאוהב לנסוע לאט. אז הם ממשיכים לנסוע מהר, וקצת לפני המחסום הבא הם עוצרים לתנומה קלה ואז מגיעים בזמן החוקי למחסום הבא. אנו, כמובן, ניצלנו את ההזדמנויות הללו למדיטציות בטבע, וכך כולנו יצאנו נשכרים מעודף כח האדם שיש לסינים. שיגטסה (Shigatse) והבית של קוטהומי
ביום שלישי, ה 29/4/14, היה ליקוי חמה. הוא היה חלק מסדרה של ליקויים ב 2014 שהעלו על פני השטח את הנושאים בחיינו שאנו רוצים לבחור לשנות. הליקוי הזה התאפיין בכך שהתבקשנו לשאול מהי האמת שלנו שאנו רוצים לבטא בעולם הזה, ודרכה לבחור ליצור את מציאות חיינו בתהליך הלידה מחדש שאנו עוברים כעת. שנת 2014 היא השנה הראשונה של הלידה מחדש של כדור הארץ וטיבט היא אחד משלושת הפורטלים בפלנטה הקשורים ליצירת המציאות החדשה. זהו בדיוק היום והמקום לבקר בו במקומות מקודשים.
כך מצאנו את עצמנו מגיעים לשיגטסה, עיר טיבטית שכמו כל עיר יש בה מנזר מרכזי על הר שכולם עולים אליו לרגל, חלקם מלטפים את מאות גלגלי התפילה הגדולים הקבועים לצד השביל, מיעוטם מבצעים את ההשתטחות המפורסמת על הרצפה שמקדמת אותם באיטיות לעבר המנזר או החוצה ממנו, ובדרך גם עוזרת לנקות את השביל.
משהו בהר הזה משך אותי במיוחד. לפני הנסיעה התחברתי למאסטר קוטהומי שהעביר לי הדרכה למסע. קוטהומי הוא מאסטר שהתעלה, כלומר הוא מתקיים בגוף של אור במימד גבוה יותר. בתפקידו הנוכחי בהיררכיה הרוחנית, הוא משמש כמורה עולם יחד עם לורד סאננדה, הלא הוא ישוע. שניהם מלמדים את האנושות כיצד להתעלות לתדר החדש של כדור הארץ. מאסטר קוטהומי היה מורה שלי בעבר ושב לתודעתי במיוחד לקראת המסע בטיבט, בין היתר, כדי להזמין אותנו לבקר באחד מהבתים שלו, אם אפשר לקרוא לזה כך, שנמצא במימד של אור, בעיר שיגטסה.
כשהגענו להר, חשתי שבקצהו נמצא הבית הזה. על אף המאמץ הרב (לא כי לא היינו בכושר אלא בגלל שהאויר דליל), טיפסנו בגבורה עד למקום הגבוה ביותר שאפשר להגיע אליו, ושם התיישבנו למדיטציה. לא היינו לבד. ראשונה לבקר אותנו היתה כבשה שמבט מהיר בעיניים שלה חשף שהיא לא סתם כבשה אלא היא שליחה של קוטהומי שבאה להגיד לנו שלום. חוש ההומור שעשע גם אותנו, אבל עם ידיעה פנימית עמוקה לא מתווכחים. עד מהרה הצטרפו אליה עוד כבשה (מטעם לורד סאננדה) ושלושה זקנים טיבטים שישבו מולנו, מביטים בנו במבט טיבטי טיפוסי שנע בין חצי חיוך לבין תמיהה על מה אנו עושים פה בכלל.
התיישבנו על צלע ההר, העיר נפרשת לרגלנו, עצמנו עיניים ונכנסנו לביתו של קטוהומי. הנה חווייתה של עדייה מהביקור: "נכנסתי למדיטציה עמוקה בעקבות הדרכתו והשפעתו של מאסטר קוטהומי ואל תודעתי הגיע חזיון ובו ראיתי פיל לבן גדול ומרשים מתקרב אלי. הפיל הלבן הזמין אותי לעלות על גבו, ואז החל לדהור במהירות, נושא אותי לפיתחה של מערת האור אינסוף. הפיל נעצר בפתח של המערה, ממנה בקע אור זוהר המזמין אותי להכנס לתוכה. בפתח המערה המתינו לי מאסטר קוטהומי ולורד סננאנדה (מאסטר ישוע) ונכנסו איתי למרכזה. במרכז המערה, על גבי מזבח עגול, בערה הלהבה ה- 13 בצבעים ורוד, כסף וזהוב כתום, משולבים ביניהם. התבוננתי ביופיה וספגתי את האיכויות שלה- נתינת שירות אוהב בתיאום לייעוד הגבוה בפלנטה. התבקשתי לעגן את הקרן ה-13 ואיכויותיה באתרים השונים בטיבט ובהרי ההימלאיה במיוחד. בעודי שרויה עמוק במדיטציה, הפרה את שלוותי פעיית כבשה לבנה שהתקרבה אלי וביקשה ממני ללטף את ראשה. התבוננתי בעיני הזהב שלה וחוויתי חוויה משיחית של התעלות והתרגשות כאחד. הכבשה נותרה לצידי כחמש דקות רצופות והפגינה כלפי ידידותיות ואנרגיות של חום ואהבה יוצאי דופן. ברור היה לי שבתוכה מסתתר מאסטר רוחני שמעניק לי מתנת אהבה, טוהר והתעלות. הדמות הראשונה שעלתה בתודעתי היתה לורד סאננדה (מאסטר ישוע), ואחריו חשבתי על מאסר קוטהומי, שניהם מתגלמים בפני דרך הכבשה המקסימה. כששיתפתי את הקבוצה במדיטציה ובחיזיון שראיתי, הסביר נמגייל שהפיל הלבן מסמל בטיבט את תודעת הבודהה, והוא מופיע בחזיונן של נשים מאד מיוחדות כמו אמו של בודהה, ובא לבשר להן על לידה, הצלחה ושפע הממתינים ונמצאים בפתח חייהם. הפיל הלבן אכן מסמל במסורת הבודהיסטית את רוח הבודהה שנולד כשהתעבר בליבה של מאיה, אמו של בודהה מרוח הקודש, וכך הוא נולד לעולם." כשירדנו חזרה, הרגשנו תחושת חסד גדולה. המפגש עם קוטהומי היה דומה למפגש עם סבא זקן וטוב שעטף אותנו באהבה, והוסיף גלימת זהב בדרך. הרגשנו אהובים, אוהבים ומחובקים חזק על ידי ישויות האור.
כשהגנו מטה, יצרנו מעגל כדי להעצים את האור שזה עתה קיבלנו. לא עבר זמן רב עד שלפתע הצטרפו אלינו למעגל שני גברים- האחד גבוה, אולי שני מטרים גובהו, ראשו גדול כמעט כפליים מראש ממוצע, שיערו אפור ומתולתל ועיניו כחולות אפורות עם מבט לא אנושי. מיד זיהינו אותו כדמות מלמוריה, אותה יבשת שקדמה לאטלנטיס, שהתודעה שלה שבה כעת לאנושות כדי ללמד אותנו להתחבר חזרה ללב. זיהינו אותו כי גם אנו באנו משם. השני, נמוך יותר, עם מראה אינדיאני טיפוסי, שיער ארוך וחזות של ראש השבט. הם עמדו איתנו במשך דקות ארוכות, לראשונה במסע כחלק אינטגרלי מהמעגל, מתבוננים בנו, חשים אותנו גם בלי מילים, מביטים בנו במבט חודר שרואה את נשמתנו מעבר למחסום השפה. יחד איתם העצמנו את כדור האור ושלחנו אותו לכל העולם, יצרנו מציאות של שלום ואחווה בין כל בני האדם וביקשנו שבכדור הארץ החדש, בני האדם ירגישו מה שאנו מרגישים כעת- חיבור האחד לשני שבא מהלב, ללא הבדל בין דתות, צבע עור, גזעים, שפה, או מוצא פלנטרי.
כשהם המשיכו לדרכם, נכנסה למעגל במקומם אשה זקנה, סבתא מלאת חן, שהיתה איתנו כמה דקות שבהם הרגשנו את האהבה ששולחות אלינו ישויות האור שהתגלמו כבני אדם, רק הפעם בגרסה הנשית. האיזון הושג, והמעגל הושלם. אגם ימדרוק (Yamdrok Lake)
אגם ימדרוק נחשב כאחד מארבעת האגמים הקדושים בטיבט. לאחר כשעה של טיפוס זוחל במיניבוס, הגענו לקצה ההר שממנו נשקף האגם המופלא שמימיו צלולים ומשתקפים בצבע טורקיז חי, נח לו בשלווה אינסופית בגובה של כמעט 5,000 מטר בין רכסי הרים מושלגים. האגם בנוי בצורה מוארכת, בדומה לים המלח, כאשר באופק שלו מבצבצת הפסגה המושלגת של אחד מכמה עשרות ההרים בטיבט שחוצים את רף ה- 7,000 מטר, Mt. Norjin Khangsar. בפעם הראשונה שהתבוננו בפסגת ההר שכמעט ונוגע בשמיים, עמדנו מהופנטים לכמה שניות, מוקסמים מכוחו של הטבע ליצור פלא שכזה. זהו מראה שגורם לכל מחשבה אחרת להעלם לרגע, ולהתחבר שוב לכוחה העצום של הבריאה. מדיטציה מושלמת.
האגם מזוהה עם מאסטר פאדמהסמבווה, עובדה שהתגלתה לי רק לאחר שביקרנו שם. לצד האגם גם שוכן מנזר שהוא היחיד בטיבט שבראשו עומדת דמות נשית, על אף שיש בו נזירים משני המינים. האגם נחשב כהתגלמות של האלה. עיגון תודעת האלה בכדור הארץ היה ממטרותיו המרכזיות של המסע שלנו והתבטא לאורך כל הפעילות שלנו. טיבט, כידוע, היא מרכז האנרגיה הזכרית בפלנטה (שמרכזה באזור ההימלאיה) כאשר האנרגיה הנקבית מרכזה בפרו ומרכז משני שלה נמצא גם באזור הסטונהנג' באנגליה, מקומות שביקרנו בהם לפני טיבט. המסע שלנו בטיבט, אם כן, לא היה מקרי. הוא נועד, בין היתר, כדי לעגן שם את האנרגיה הנקבית על מנת לאזן אותה עם האנרגיה הזכרית ששלטה בפלנטה עד כה. האיזון הזה הוא המפתח העיקרי להתפתחות התודעה האנושית בכדור הארץ החדש. שנת 2014, כאמור, היא השנה הראשונה שבה אנו מתחילים ליצור תודעה זו באופן מעשי לאחר תקופת התאקלמות שעברנו לאחר המעבר בשער של ה- 12/12/12 (השער בו הפלנטה התעלתה לתדר המימד החמישי וכעת תומכת בנו כדי שנעשה את המעבר איתה). עיתוי המסע שלנו גם הוא לא היה מקרי, שכן ליקוי החמה של ה- 29/4 התרחש במהלכו והיה, כאמור, חלק מסדרת ליקויים שהחדירו לפלנטה צפני אור רבים שתומכים בתהליך הלידה מחדש שלנו.
לכן הביקור באגם ימדרוק, שנחשב בעיני הטיבטים כהתגלמות טרנספורמטיבית של האלה, היה משמעותי עבורינו.
כשהגענו לאגם, פרשנו עדייה ואני הצידה כי הרגשנו שם משהו חזק. התיישבנו למדיטציה, עליה תספר עדייה:
"נכנסתי יחד עם איתן למדיטציה עמוקה והנה הופיע בפני חיזיון של חללית כסופה ועגולה ובתוכה יושבת ישות או ייצור עם פני כלב דרקוני. הוא ברך אותנו בתודעה לשלום, והסביר לנו שהוא שומר אגם ימדרוק המקודש ועיר האור הנמצאת בתחתיתו. הוא העיד על עצמו שהוא ישות שהגיעה לפלנטה מכוכב סיריוס לצורך משימתו, והעביר אלינו גלים רכים של ברכות ואהבה שמילאו את נפשי וליבי בהתרגשות עצומים. הוא בירך אותנו על עשייתנו כאנשי אור התורמים להעלאת התדר והתרחבותה של רשת תודעת משיח. הדרקון שומר האגם דיבר על עיר האור החדשה שנמצאת בתהליכי בניה מתחת לאגם, המאוכלסת על ידי ישויות אור במצב התפתחות מתקדם, שבאות לכאן ושבות לכוכבי האם שלהם לסרוגין. הוא שלח אלינו קרן אור זהובה, ועליה דיסק שמש שבתוכו מוצפנים קודים סולארים הקשורים לאגם וליכולת שלנו להפיץ אותם על פני האדמה במקומות השונים שנבקר בהם ובהמשך בארצנו. כשהסתיימה פעולה זו של העצמה והאצלת אור בגופי האנרגיה שלנו, הרגשנו מחוייבים לפעול בהעברת האור ועוצמת הקודים הסולארים שקיבלנו מאיתנו הלאה. איתן ואני החלטנו לשאת תפילה משותפת למען שלום ארץ ישראל, טיבט וקשר האור שנוצר כעת ביניהן. התפללנו גם למען ההרמוניה ושלום העולם. מתוכי יצאו המילים "מי ייתן והעולם כולו יהיה מקום שלם, צודק ויפה, מכאן ועד עולם"." בתום המדיטציה הזמנו את הקבוצה להצטרף אלינו. הנחיתי מדיטציה שבה נכנסנו יחד לעיר האור מתחת לאגם, ביקרנו בחדר הקריסטלי עם 144,000 המראות בצבעים שונים שבתהליך עוצמתי עיגנו בנו את 144,000 הנקודות שבגוף האור שלנו אשר מהוות חיבור גבוה יותר לרשת הקריסטלית שמעוגנת כעת באופן מלא בפלנטה.
בדרך חזרה למיניבוס, חלק מחברי הקבוצה הצטלמו עם יאק שהיה בסביבה לצידה של נערה טיבטית לבושה בגדים מסורתיים ששיתפה פעולה בעליזות, רכשנו קריסטלים בצורת שמש ודרקון באחד הדוכנים במקום, כאילו המתינו לנו בהזמנה לאחר המדיטציה שלנו, והמשכנו בדרכנו לראות קרחון מפורסם, רגע לפני שהוא נעלם. הימלאיה
בדרך לאוורסט נסענו כמה שעות באיטיות בדרך קורקר פתלתלה. בדרך, עצרנו למדיטציה במקום מופלא לצד נחל שמימיו הצלולים והקרים נתנו לנו טעימה ראשונה מהאוורסט, מסביב שקט מוחלט וטבע אינסופי שיד אדם טרם נגעה בו. הטוהר בהתגלמותו. עדייה העבירה שם חניכה: "ישבנו במעגל קבוצתי על האדמה בנוף הטיבעי החשוף,כשהרי ההימלאיה המושלגים מקיפים אותנו מכל עבר, והיינו מוכנים לעבור את חניכת שאמבאללה. התרגשתי לחוות את הקבוצה ואותי, עומדים על סף שער רוחני בדרך למימדים הרוחניים הגבוהים. את השער הזה עמדנו לחצות כקבוצה על ידי מאסטר אל מוריה ולורד סאננדה (מאסטר ישוע),שעמדו להאציל עלינו כוח רוחני המייצג את עיר האור שאמבאללה. ביום הקודם דימיינתי שאני מעבירה את החניכה הזאת במזג אוויר נעים, כששמש מאירה ומחממת אותנו ממרומים,לכן הופתעתי כשהחל לרדת עלינו שלג רך ובוהק שנגע בנו כמטר לבן.השלג טיהר את שדות ההילה שלנו, והכין אותנו להתעלות שעמדנו לעבור יחדיו. משמעות החניכה היתה איזון ואיחוד החלק הזכרי והנקבי בתוכנו,והבעת כוונה להתמסרות מלאה ליעוד הנשמתי בפלנטה בתיאום ליקום.בעשותנו זאת הבענו כוונה גם להשפיע דרך חיינו בהנהגת אנשים החיים בסביבתנו לתדר רוחני,דרך רשת תודעת משיח, על בסיס ערכי אהבה ואחדות. בזמן החניכה ירד עלינו שלג לבן ומזכך אך כשהסתיימה הפעילות הרוחנית יצאה שמש חמה ומסנוורת שחיממה את ליבנו בשמחה ורוממות.הניגוד הזה היה עוצמתי. חשתי איך יסוד האש והמים מתאחדים בתוכי בחוויה בלתי נשכחת ביחד עם גורמי הטבע שהשתתפו בחניכה והעניקו לנו התעלות." לאחר שקמנו מהמדיטציה, קמנו כולנו כאחד וחיפשנו קריסטלים שמפוזרים שם, ממתינים שיאספו אותם כדי לקחת הביתה משהו מהאנרגיה של המקום הקסום הזה. המשכנו בנסיעה האיטית לכיוון האוורסט כאשר הסקרנות הגוברת של איך נראה ההר הכי גבוה בעולם הביאה אותנו לשאול 'האם זה האוורסט?' על כל הר שפגשנו בדרך. האוורסט נמצא בסביבה של עוד כמה הרים שמתנשאים מעל לגובה של 8,000 מטר, אבל פער של כמה מאות מטרים בינם לבינו הפכו אותו לאטרקציה המרכזית. אך למרות הרושם שמותיר כל הר ממוצע בהימלאיה, כשמגיעים לאוורסט- יודעים.
מעבר להיבט התיירותי, משהו אנרגטי חדש קורה באזור האוורסט בתקופה זו, ובטיבט בכלל. צ'קרה חדשה שנפתחת שם שמתווספת לעוד צ'קרות חדשות בפלנטה שנפתחו עם העלייה לתדר המימד החמישי וחדרי אור קריסטלים שמאירים על כל הפלנטה, לצד מקדשים ידועים שמשמשים כבתי ספר למאסטרים וכהיכלות חניכה לתודעה הגבוהה שנשתמרה בהימלאיה במשך כל השנים הודות למיקומו הגיאוגרפי שמאפשר לו לשמור על רמת טוהר גבוהה.
כאמור, טיבט היא גם אחד משלושת המקומות בעולם שבהם נפתח פורטל יצירת המציאות בכדור הארץ ולכן בדיוק המקום להיות בו כדי לברוא את המציאות שלנו ממקום של תודעה גבוהה יותר (ואפשר, כמובן, לעשות זאת גם מרחוק).
למרות שהאוורסט הוא המוקד המרכזי של כל המבקרים באזור, אותי דווקא עניין הר אחר, צנוע במראהו, לא גבוה במיוחד ובלי הרבה שלג. ביחס להרים המרשימים שמסביב, הוא נראה גבעה שנמצאת בדרך לאטרקציה המרכזית. אבל מיד כשראיתי אותו הרגשתי אליו משהו מיוחד ואז הבנתי שמתחת להר הזה נמצא מקדש הלוטוס הכחול של לורד הימלאיה. זהו מקדש שבו שוכנת הלהבה המשולשת (the Threefold Flame) שהיא היבט של להבת המקור של הבריאה, ממנה נוצרנו ואותה אנו מוזמנים לעגן בלב כדי להתעלות. לורד הימלאיה הוא מורה דגול שלימד שורה ארוכה של מאסטרים, ביניהם ישוע (לורד סאננדה), בודהה, לורד מאיטריאה, קוטהומי, אל מוריה (אברהם אבינו), ועוד. במיוחד התחברתי ללהבה התאומה שלו, האלה הימלאיה, שיחד עם האלה ונוס, העבירו אותנו חניכה במקדש. מכיוון שההר משך אותי במיוחד, שאלתי את נמגייל אם יש לו שם והוא אמר שקוראים לו The Trinity Buddha והוא נחשב להר המקודש באזור. ביום למחרת עמדנו בבוקר מול ההר, ועברנו את החניכה האחרונה למסע הזה. הנה גרסתה של עדייה: "עמדנו ליד מקור מים צלולים ושלג כיסה את פני האדמה. הסלעים מפוזרים סביבנו מכל עבר, ופכפוך המים שהשמיעו לנו צלילי גן עדן. שם העביר לנו איתן חניכה. נכנסנו למדיטציה עמוקה בעמידה זה לצד זה כקבוצה, והגענו למקדש הלוטוס הכחול. התאחדותנו עם הלוטוס הכחול והלהבה המשולשת בליבנו, וקיבלנו אנרגיה וקודים חדשים דרך מגע ידו של איתן שנגע בנו קלות. חשתי שאנרגיות מאד חזקות וקודים רוחניים גבוהים מגיעים ועוברים אלינו ישירות מהמקדש שבהימלאיה שנמצא ממש מתחת לרגלנו. הגיעו אלי שלושה חזיונות. בחיזיון הראשון, חוויתי ישויות בעלות פני אריה שהגיעו אלי וברכו אותי. הם ביקשו להזכיר לי את המוצא העתיק שלי, המגיע מהם, ואת החוזה עמהם לעזור בשינוי ה ד.נ.א. האנושי ופיתוחו בפלנטה ארץ. החיזיון השני, שהגיע מיד לאחר מכן, נפתח בהגעתו של לורד הימלאיה ולורד סאננדה. הם העניקו לי ארבעה מוטות עץ שנראו כשרביטים מקודשים, שבקצה שלהם חרוטים אותיות קדושות בטיבטית וסמלים רבי עוצמה של אחדות אינסוף. הם בירכו אותי ברכה בודהיסטית עתיקה, שאגלם את ארבעת האמיתות בשמונת הנתיבים של בודהה, והזמינו אותי לבית הספר הגבוה לאור בהימלאיה ללמוד ולנוח מתי שארצה כחלק מצוות המורים שנועדו להעביר אור וידע רוחני לאנשים בסביבתם. החיזיון השלישי והאחרון היה עם הופעתה של מרכבה בת שמונה צלעות שבמרכזה אור לבן בוהק ואינסופי. אז שמעתי בתודעתי את ברכת המאסטרים מההימלאיה "ברוכה הבאה למערת הבריאה של אור אינסוף הווייתך". הבנתי שהסמל שזה עתה נשלח אלי מהשמש המרכזית הגדולה בגלקסיה - כוכב סיריוס, העלה את תודעתי ומאפשר לי כעת בעבודתי האישית-פלנטרית כניסה חופשית למקדש בהימלאיה ולמימדי סיריוס הגבוהים. חשתי אושר והתעלות, חום ואהבה, למרות שהייתי מוקפת בשלג ההר." כשסיימנו את החניכה, הרגשנו שסגרנו מעגל, מלאים באור הטהור שמקיף אותנו כאן על גג העולם, טעונים בעשרת ימי המסע שהיו עבורינו מעין הטבעה אנרגטית של עשר ספירות של תודעה בגופי האור שלנו, וכעת הגענו לשיא, שהוא רק התחלה לקראת השיא הבא. אנו עומדים במקום שבו עמדו מאסטרים רבים לפנינו, מלאי הוקרה לזכות שניתנה לנו להגיע לבית הספר הזה ששמור באחד המקומות הפחות נגישים בפלנטה, מסתתר לו בצד בצנעה אל מול האוורסט המרשים שלוכד את העין למרבית המבקרים שפוסחים עליו בלי הבחנה בדרך לפסגה המרשימה שמולם.
ובכל זאת, אי אפשר בלי האוורסט. כשהגענו בשעות אחר הצהריים, הוא היה מכוסה עננים ולכן לא ממש ראינו אותו. לאחר לילה של שינה במקטעים של רבע שעה, שילוב של האויר הדליל שאילץ אותנו להתעורר כדי לנשום והקור המקפיא באוהלים של ה Everest Base Camp, התעוררתי מוקדם יחסית, יצאתי מהאוהל, שמח שהשינה נגמרה אפילו אם זה אמצע הלילה, הרמתי עיניים לשמיים וראיתי אותם זרועים בכל כוכב אפשרי שאפשר לראות רק כשנמצאים על גג העולם. פלטתי 'וואו' לעצמי, עוד טרם ראיתי מה שהתרחש מולי- עשרות אנשים עמדו בשדה הפתוח שליד האוהלים, כמו ניצבי מלח, מסתכלים לכיוון אחד- לכיוון האוורסט. הרמתי את עיניי, ובמשך כמה דקות לא זזתי. המראה היה קסום, ההר שמולי ניצב בגאווה השמורה לזה שהוא הגבוה מכולם, מראהו חד בלי אף ענן שיפריע לחזותו המלכותית, זורח בעדינות מלובן השלג מבלי להתחשב בחושך שמסביב. בשעות הבאות הוא עבר טרנספורמציה בעקבות קרני השמש שליטפו אותו מאחור בעדינות שהלכה והתעצמה עד אשר הוא היה מואר סופית. עכשיו זה ברור, זהו האוורסט. גשר האחווה (The Friendship Bridge) ביום האחרון לסדנא (אך לא היום האחרון למסע), הגענו מוקדם בבוקר למעבר הגבול בין טיבט לנפאל. השהייה לילה לפני בעיירה הסמוכה והעובדה שנמגייל קם מוקדם בבוקר ועמד בשבילנו ראשונים בתור לפני שנפתח מעבר הגבול, הקלה עלינו את המעבר.
בכניסה למעבר הגבול ישנה מרפסת גדולה שממנה נשקף גשר האחווה המחבר בין טיבט לנפאל. הגשר עובר מעל קו הגבול בין טיבט לנפאל. זהו גשר מופלא שבנוי מעל נהר גועש. מבט ימינה חושף את החלק הטיבטי, שעמוס בחיילים סינים השומרים על ארשת קפואה וסדר מופתי שכל חריגה ממנו על ידי תייר סורר נתקלת בנזיפה. מבט שמאלה חושף את החלק הנפאלי, חם יותר, עם צבעים שוקקים ובלאגן שמאפיין את המדינה שדומה יותר להודו מאשר לטיבט. מדהים לראות איך מרחק של כמה עשרות מטרים מפרידים בין שני עולמות שונים כל כך.
רגע לפני שחצינו את הגשר, נפרדנו לשלום מנמגייל, עם דמעות בעיניים והודייה גדולה על ההזדמנות לפגוש אותו. הטיבטים נוהגים לברך את היוצאים לדרך בברכת 'מסע בטוח, חזרה בטוחה'. העם הטיבטי כלוא בארצו ואינו רשאי לצאת ממנה כך שמעבר הגבול היה נקודה האחרונה בה נמגייל יכל להגיע איתנו. הוא היה ממשיך לנפאל בשמחה, לו יכל. עם חיבוק אוהב, ברכתי אותו שקודם כל תהיה לו האפשרות לצאת למסע. וכשזה יקרה, הוא מוזמן לבקר את המשפחה שלו בישראל בכל עת.
כאמור, המעבר בין שני העולמות חד. כמו לאכול משהו קפוא ולאחריו משהו לוהט. השילוב ביניהם יוצר משהו מופלא. מהמקום בו בודקים מזוודות כדי לוודא שאין בהן ספרים על הדלאי לאמה, עברנו למקום בו כדי לקבל ויזה לא בדקו בכלל מי אנחנו והתהליך נעשה כשאנו יושבים לנו בנחת בחדר ההמתנה והמדריך הנפאלי שלנו מסדר הכל תמורת כמה דולרים לאדם, תשלום רשמי לכל דבר. מהסדר והנקיון הסינים המופתיים, עברנו למעבר הגבול הכי שוקק, מלוכלך, מלא ריחות ומדהים שאי פעם היינו בו. שני קילומטרים של הליכה בבוץ עד לאוטובוס הספיקו כדי לגרום לנו להבין להיכן הגענו, ולמלא את ליבנו בכל צבעי הקשת שמפוזרים מסביב.
לפני שחצינו את הגשר, התפללנו שהקו המפריד הזה בין העולמות יתמוסס ויהפוך לקו מחבר, שהאחווה שהגשר הזה מייצג תהפוך לאחווה אמיתית בין העמים בעולם כולו. שהקור הסיני יומס לטובת החום הטיבטי והנפאלי, ושהנפאלים ילמדו דבר או שניים מהסינים גם, כי למרות הכל יש להם לא מעט דברים יפים ללמד את העולם. רצינו לעשות מדיטציה באמצע הגשר, אבל חייל סיני סימן לנו שאסור. שלחנו לו אהבה והמשכנו לעבר הכאוס הנפאלי ליומיים של שכרון חושים.
