22.12.02
התעוררתי ב- 5 אחרי שינה מתוקה.
השעון הביולוגי הפנימי צלצל בתוכי…
הישיבה בדרשן שוב הובילה אותי לשורה מס' 7, והנה אני שוב בחברת ילדים קטנים. ישבה לידי ילדה נהדרת, קשובה, סקרנית ומקסימה.
זכיתי במבט קרוב בסוואמי, ואפילו נפנפתי לו במעטפות שבידי. אני לא יודעת למה זה היה פתאום כל-כך מגוחך, מנפנפת לו כך בתנועה קצובה, עצבנית משהו. לא כי זה עקרוני כל-כך אם הוא יקח אותן או לא, פשוט כדי לראות מה עכשיו יקרה… ילדותי מצידי… ואז הילדה שישבה לידי הסתובבה ואמרה לי משהו בהודית.
אני מניחה שהיא ניסתה להסביר לי שאני רחוקה מדי מבאבא, ולכן חבל על המאמץ שבנפנופי המעטפות מרחוק… בחיי שאני יורדת מהפסים, אבל ההומור שבסיטואציה שאני מצויה בה מעלה צחוק בלבי.
פתאום חשתי שהצירוף הזה של הישיבה כבר בפעם השנייה בשורה 7 ובחברת ילדים איננה מקרית. חשתי אהובה וקרובה אליו… כילדתו.
לאחר הדרשן הלכנו ברחובות לעשות סדר, ויוי החזירה דברים שלא רצתה לקנות ואני ניצלתי את ההזדמנות לצלם תמונות ברחובות, ואת הסוחרים החמודים. באחת החנויות פגשנו את ראו, שחנותו היתה ברחוב צדדי ובו בתי קפה קטנים…
ראו סיפר שהוא מאוד קרוב לסאי באבא, ושהוא ברך את חייו ואת פרנסתו.
היו לו כמה וכמה שיחות פנים אל פנים עם באבא בתקופה בה הוא גר באשרם ושימש כ-סבהדאל…
כבן של דיפלומט הוא טייל בכל העולם בילדותו, ובבגרותו למד ספרות באנגליה… רק אחרי סיבוב ארוך במקומות רבים ושונים בעולם הוא חזר כדבריו להודו- למקורות.
הוא בעל גישה אמפטית מאוד, והבטיח לעזור לויוי בפרויקט הציורים על הקלפים שהיא מעוניינת לקדם בהודו.


23.12.02
השעה 6, אני מתעוררת עם מסר מסאי באבא בהכרתי, הוא מדבר אתי על טבעת האמטיסט, שמובילה את המיינד לשלום, ומכוונת אל עבר ריפוי ואהבה של העונד והסובבים אותו.
"הסגול הוא תדר מאוד גבוה של התחברות אל אמונה באל והיכולת להפוך לסגול המשמש את המישורים הרוחניים כאן במישורי האדמה.
נותן אני לך אותה במתנה כשאת בחצרי, זוהי מתנת אהבה שבכוחה להראות לך את הדרך, ולהזכיר לך את הקשר בינינו.
רואה אני אותך כחלק מצוות שמשי האל עלי אדמות, הצומחים ומצמיחים את התודעה האנושית".
בחוץ אני שומעת את זמירות הבוקר הבוקעות מהאשרם– שירה מלאת חיים ורגשות הנובעת מעמקי הנשמה.
הפעם אני שומעת אותה מהחדר .
זו פרספקטיבה שונה לגמרי לשמוע את הדברים מתוך החדר, מתוך הפנימיות השקטה והאינטימית, והמגע עם האנרגיה המופשטת אך המוחשית בלבי.
הדמעות מגיעות לעיניים, דמעות של הכרה ותודה…
פעמוני התעוררות ושירה הבוקעת מהנשמה, אני נכנסת ל- 10 דקות של מדיטציה, שקטה בתוך עצמי כדי לפגוש את הכוח ללא מילים.

כשהלכנו לארוחת הבוקר, מתוך החלטה לוותר על הדרשן באשרם היום, עצרה אותנו אשה מקומית וגילתה לנו שכל יום היא עומדת בחדר המדרגות של המלון וצופה על הדרשן ובאבא.
עמדנו בשקט וראינו את באבא צועד בצעדיו האיטיים– מרחפים.
שובל חזק של אנרגיה הגיע לחדר הישר אל לבי…
ירדתי לקומה התחתונה לנשום…
כשעליתי לאחר 2 דקות חזרה, מצאתי את ויוי עם עיניים דומעות.
סאי באבא עמד עדיין במקביל למקום עמידתנו בקו מקביל ושתינו קיבלנו דרשן חזק מאוד מבאבא.
ניסינו "להתחמק" מהדרשן באשרם, והנה באבא מצא דרך מקורית משלו להגיע אלינו.
החלטנו לחזור גם מחר בבוקר לקבל דרשן מבאבא בחדר המדרגות.
האנרגיה שלו מיטיבה להגיע אלינו מרחוק, והאפקט שלה מאוד חזק, לא פחות מהישיבה הפיסית למרגלותיו…
נראה לי שהוא העביר לנו את ההבנה החשובה הזאת,  שמתאימה גם לשלב ההתפתחות בו אנו נמצאים בחיינו. שלב בו אנו קשובים למורה הפנימי מבפנים, מפתחים עצמאות אישית וקשר בלתי תלוי עם הכח האלוהי.
בהמשך הבוקר נסענו בריקשה לעץ המשאלות, העץ המפורסם שכשבאבא היה קטןהוא נהג לייצר פירות ובונבונים לילדים הקטנים בכפר שלו ולהעניק להם מתנות.
בעץ המשאלות חיכתה לנו משפחת קופים. החלום שלי מזה כמה ימים היה לראות קוף אמיתי, ופתאום גיליתי משפחה.
משם פנינו לרחוב המרכזי בפוטפרטי.
כל כך הרבה קבצנים ונכים זרוקים ברחובות, לצד כוח רוחני אדיר שחי במקום, והכל בתיאטרון אנושי גדול של טקסיםוהסדרים.
אבל לא שכחתי את סיבת בואי למקום: לפגוש את באבא בתוכי עם יותר צלילות ובהירות, ולהתאחד עימו בתוכי.
ויוי שאלה אותי אם אחרי הודו אני אעשה ילד?
השבתי לה שנסתרות דרכי האל, אך בתוכי אני חשה שאלד את עצמיותי בדרגה גבוהה יותר.
אני חשה שמשהו משתנה בי, אני חווה אמת וחיבור עז יותר למציאות כהוויתה.
יש תחושה של כוח וגיבוי שמוענקת לי פנימה.
כוח השואף להעניק מעצמו הלאה, דרך הוראה וריפוי, תיקשורת וכתיבה.
מלאות עוטפת.
לילה טוב.

ערב קריסמס-24.12.02
התעוררתי ב- 4 בבוקר, התרגלתי לשעות המוקדמות של ההליכה לאשרם.
הפעמונים צלצלו היום 12 פעמים.
שירת הגברים במיטבה, חזקה ואקסטטית, ואני בדרך לחלון בחדר המדרגות לצפות בדרשן.
סוריה– עובד המלון ראה אותי מהלכת סהרורית, ושאל: "את רוצה קפה גברתי?", קפצתי על המציאה ואחרי 5 דקות הוא חזר אלי עם 2 ספלים… הלכתי להעיר את ויוי ואכלנו ביחד עוגיות קריסמס.
אני חווה את עצמי ריקה!
באבא לוקח לי את המיינד, ואיתו את כל ההרגלים והמחשבות הרגילות.
שנתי שלווה ועמוקה, כאילו מה שהייתי עד היום היה זהות זמנית, ועכשיו אני טועמת את הנצח.
עוד מעט נלך לקבל דרשן מהחלון בחדר המדרגות…
החלון לסאי באבא.
ממש מושב מיוחד בתיאטרון הגדול.

השעה כעת 9 בערב, אני אחרי מקלחת חמה, יושבת בשקט במיטה וכותבת.
בשעה 12 בערך התייצבנו בשורות, וחיכינו לחלוקת השורות לאולם הגדול באשרם.
אחרי המתנה של שעתיים לערך, התחיל מופע ילדים מבית ספר של סאי,
שפצחו בשירי קריסמס עליזים מאוד.
סאי באבא ישב על כיסאו במרכז הבמה שבאמצע האולם, מאזין ומברך, מחמם בנוכחותו השקטה אך העוצמתית.
אחר כך שרה מקהלת המבוגרים כ– 400 איש ואשה במספרם… שירי קריסמס מרוממים ומרגשים.
דמעות הקריסמס מזכירות לי את הזקנה הענייה שחיפשנו בבוקר, כדי לתת לה אוכל וסארי, צמידים והרבה חיבוקים.
צילמנו אותה וחיבקנו אותה, השימחה ומלאות התודה שהיא הביעה וגופה הרועד בהכנעה אלינו הביאו אותי לפרץ של בכי, שלעולם לא אשכח.
כאבתי את כאבה ואת כאבם של בני האדם, שחיים בחרפה כזאת, כמו רמשים וחיפושיות, בעולם שיש בו כל-כך הרבה שפע. חלוקה כל-כך לא צודקת של משאבים שקיימים עבור כולם.
באבא נתן לנו הזדמנות לזכך את הלב.
מחר מחכה לנו יום של פרידות, ואריזה לקראת עזיבת פוטפרטי,
אנו ניסע 4 שעות לבנגלור, ואחר כך לבומבי ומשם לשירדי ולמקדש ופיסלו המפורסם (סאי באבא בגילגולו הקודם).

25.12.02
הלילה ישנתי שינה ערבה והתעוררתי מתוך חלום לצלילי האום האגדי…
השעה 6 בבוקר והשירה בעיצומה.
אחרי החלפת מתנות (שקיות מלאות בגדים ואביזרים) ופרחיםעם סוריה, קיבלנו קפה טעים ממנו.
בשעה 7 התיישבנו לבושות לבן בחדר המדרגות, ליד החלון כדי לצפות בדרשן המיוחד שמתקיים באשרם.
התוכנית המיוחדת לכבוד הקריסמס המשיכה, והרשינו לעצמנו לצלם זאת מבעד לחלון. אנו מקוות שמשהו ייקלט במצלמה, ושבאבא יעניק לנו מזכרת.
לאחר ארוחת הבוקר ב- "סאי טאוור", המסעדה הקבועה שלנו בפוטפרטי, החלפנו עוגיות קריסמס עם המלצרים החביבים שלנו: הפרופסור והדוקטור.
לאחר מכן התחלנו את מסע הפרידות שלנו מחברינו, בחנויות השונות (ראו, טארק, מוסטפה ועוד), פגשנו גם ברחוב את ידידנו ראג'ה, מוכר הנעליים…
הוא נתן לכל אחת מאיתנו ביד כרטיס ברכה לכבוד הקריסמס.
כרטיס יפה, עם תמונה של סאי באבא ומסר.
מייד חשתי שהגיע אלי דרשן פרטי הישר מבאבא.
המסר הכתוב עליו היה: "הציפורים אתך, הכנפיים אתי,
הרגליים אתך, הדרך אתי,
העיניים אתך, הצורה אתי,
הדברים אתך, החלומות אתי,
העולם איתך, גן העדן אתי,
אז כך אנו חופשיים, וכך אנו קשורים,
כך אנו מתחילים, וכך אנו מסיימים,
את אתי ואני אתך,
את העצמי המאיר– הקורן שבי,
לא עוד נפרדת ממני,
נמסה – מותכת עמי,
הופכת להיות אני."
"באבא".

בצדו השני של כרטיס הברכה חיכה לי מסר נוסף: "התבונני בלהבה הבוערת שלי שעולה מעלה כשהיא בוערת דרכך, היא להבה מקררת ומרפאה.
זה סוגר את הצער החבוי,
ומשאיר אותך רגועה ושקטה,
נוחי באהבתי.
אפשרי לכל מה שעברת בהרבה מהחיים הקודמים להימס מכאן באורי הניצחי שפותר ולוקח את צערך ופחדייך בתוכי,
תני לי להשפיע על כל הגורל שלך".
באבא.

אחר הצהריים הלכנו לפגוש את מריה במלון פלאזה, היא דיברה, ניגנה לנו שוברט, שתינו קפה והקשבנו לה.
אחר-כך ז'רר ואווה בתו הצטרפו אלינו, הצטלמנו וצחקנו…
אווה וז'רר נתנו לי במתנה עט ובתוכו וויבוטי אשר היה עטוף במפית שעליה היה כתוב באנגלית: ADAYA SUN
מסר מבאבא שעלי להמשיך לפתח את נושא הכתיבה והספר בחיי ושברכת הוויבוטי תימצא בכתיבתי.
לאחר מכן הלכתי לאשרם לבד, חיפשתי את פסל הגנשה שמחזיק בידו קומקום מזהב, ושמתי בתוכו את המכתבים של חברותיי.
ההליכה באשרם היתה פרידה זריזה ומואצת, וההרגשה היתה ש- "מקדש השלווה השמימי" הינו בית לכל דבר ואדם, ועבור כל אדם ברחבי  העולם.
משם המשכתי לחנותו של ראו כדי להיפרד ממנו, וקניתי לו ספר.
השיחה בינינו זרמה וקלחה, הוא סיפר לי על חייו ואני על שלי, נפרדנו בהחלפת דואר אלקטרוני.
הוא חיבק אותי חיבוק כשל גבר לגבר, כבין חברים וותיקים, ועם כוח חברמני.
היה זה מפגש מסוג המפגשים העמוקים שמלווים אותך לתמיד.
כמו עם אח או בן משפחה קרוב.
מחר אנו ממשיכות במסענו לבנגלור, אך לא לפני הדרשן האחרון והפרידה מבאבא ומפוטפרטי.